על מוות

זלדה

כָּל הַלַּיְלָה בָּכִיתִי

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם

אוּלַי יֵשׁ מָוֶת שֶׁאֵין בּוֹ

אַלִּימוּת

מָוֶת שֶׁדּוֹמֶה לְפֶרַח.

כָּל הַלַּיְלָה הִפַּלְתִּי תַחֲנוּנִי

אֲפִלּוּ אֲנִי עָפָר

תִּהְיֶה בִּי מְנוּחָה

לְהַבִּיט אֶל גָּבְהֵי שָׁמַיִם

וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד

לְהִפָּרֵד מִיָּפְיָם,

כָּל הַלַּיְלָה חָשַׁבְתִּי

בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת

בְּחָזִי הַכּוֹאֵב

וְסִפּוּרִים שׁוֹנִים,

צָרִיךְ לְהַדְלִיק נֵר

וּלְהַבִּיט עֲלֵיהֶם

בְּטֶרֶם אִישַׁן הַמָּוֶת.